<h1>השלמה — ב"ק</h1>
<h2>דף כב.</h2>
הא דתנן [ב"ק ל"ט ע"א] שור של חרש שוטה וקטן שנגח מעמידין להם אפטרופוס. אסקה רבא דהכי קאמר אם הוחזקו נגחנים מעמידין להם אפטרופוס (ומעמדין) [ומעידין] להם בפני אפטרופוס. ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח משלם מן העליה אבל אין מעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו והא דקתני דכי הדר משלם מעליה פליגי בה ר' יוסי בר חנינא ור' יוחנן ר' יוסי בר חנינא אמר מעלית אפטרופין וחוזרים ונפרעין מן היתומים לכי גדלי ר' יוחנן אמר מעלית יתומים ואע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים מזיק שאני והלכתא כר' יוחנן. ולענין רשות משנה מסתברא כיון דפליגי בה סומכוס ור' יוסי הלכה ר' יוסי דאמר אין רשות משנה.
<h2>דף כב:</h2>
[ב"ק קי"ב ע"א] תנו רבנן והשיב את הגזלה מה תלמוד לומר אשר גזל כעין שגזל יחזיר מכאן אמר הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם והמניח לפניהם בין קטנים בין גדולים חייבים משום סמכוס אמרו גדולים חייבים קטנים פטורים. הרב אלפסי ז"ל לא פסק הלכה כמאן ואיכא מאן דפסק כסמכוס משום דאמרינן לקמן תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל (בית) דין אלמא מילתא פשיטא היא דאין מקבלין והא לאו מילתא היא דאי ר' יוחנן כסמכוס סבירא ליה היכי תהי למאן דסבירא ליה כרבנן אלא ודאי ההיא דר' יוחנן [לאו] בקטנים מיירי אלא בעדות גדולים ומשום הכי תהי בה ר' יוחנן (הא) [וכי] מקבלין עדים שלא בפני בעל (בית) דין והא רבנן מודו בה דעד כאן לא קאמרי רבנן קטנים חייבים דדמי להו לרבנן לכגון שהיו עדיו חולים או שהיו מבקשים לילך למדינת הים שמפני אריכות הזמן חיישינן דילמא מיית כמו שכתב בעל המאור. ועוד יש טעם אחר לרבנן דהוה ליה כנמצאה שאינה שלו דאמרינן במסכת ערכין [דף כ"ב] בכלהו אין נזקקין לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דנזקקין ואין מעמידין אפטרופס דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן. ויש אומרים דהלכה כסומכוס דהא גבי [בר] חמוה דר' ירמיה מוקמינן לארעא בידיה משום דקיימא לארעא בחזקה דאבוה וממתינין לו עד שיגדיל ולקבלו סהדיה דר' ירמיה דאחזיק ביה בחיי אבוה אלא ודאי הלכה כסומכוס שהרי כתבה הרב אלפסי ז"ל. ועוד יש קצת ראיה מההיא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ל"ט ע"א] גבי שור מועד דפליגי ר' יוחנן ור' יוסי ב"ר חנינא חד אמר מעלית אפוטרופסין וחד אמר מעלית יתומים. ואפי' למאן דאמר מעלית יתומים התם הוא (המזיק) [דמזיק] שאני הא לאו הכי אין נזקקין ואמאי לא חיישינן לאריכות הזמן לטעם שכתב בעל המאור לרבנן מכל הני משמע לכאורה דהלכה כסמכוס ואי קשיא לן ההיא דערכין דאמרינן דנמצאת שדה [שאינה] שלו דנזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס והאיך נזקקין אליבא דסמכוס ויש לומר בעדות בשטר שמקיימין את השטר שלא בפני בעל (בית) דין אבל בשטר הלואה אין נזקקין דהלכה פרעיה. וכן כתב הרב ראב"ד ז"ל והרב ראב"י ז"ל בבבא בתרא בפרקא קמא [ז' ע"ב] דכי אמרינן בנמצאת שאינה שלו דנזקקין כגון שקבלו עדים בחיי האב ולא הספיק לגומרו עד שמת. והא דאמרינן התם הוא דלא קיימא בחזקה דאבוה אבל קיימא בחזקה דאבוה לא והיכי ידעינן דקיימא בחזקה דאבוה איכא לפרושי כגון שיודעים הבית דין ורוב בני העיר דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל היכא דנמצאת שאינה שלו ליכא לפרושי הכי משום דאמרינן אחזוקי סהדי בשקרא לא אמרינן דעל פי עדים פסקינן. ומאי דאמר סמכוס קטנים פטורים עד שיגדלו דילמא שמיט קאמר ויש מי שאומרים שמעמידים הגזילה ביד בית דין עד שיגדלו דילמא שמיט לאכול. ולא מחוור. ולדידי מסתבר דהלכתא כרבנן בקטנים דחייבים דמקבלים עדים שלא בפני בעל (בית) דין מפני אריכות הזמן אי משום דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן. ועובדא דבר חמוה דר' ירמיה ליכא מינה ראיה למדחייה לרבנן דהתם הכי קאמר [מוציאין] מידו לאלתר בלא קבלת עדים כיון דאנן ידעינן שתקפו אבל (בבי) [בבר] חמוה דקיימא בחזקה דאבוה אין מוציאין מידו בלא קבלת עדים אלא מקבלים עליו [עדות] של ר' ירמיה ואליבא דרבנן מפקינן ליה (אלא) מינה דבר חמוה. וההיא דשור שנגח נמי דאמרי' מזיק שאני אע"ג שמקבלים עדי הנגיחה הכי קאמר מזיק שאני ונזקקין להוציא מן היתומים ואי לאו טעמא דמזיק שאני אע"ג שמקבלים עדי הנגיחה מפני אריכות הזמן דרבנן גדולים חייבים אפי' הכי אין נזקקין להוציא מן היתומים עד שיגדלו דדילמא מצי למטען ששמרוהו כראוי או שהניזק פשע בשורו. וההיא שמעתא דערכין דאמר רב אשי במסקנא הילכך אין נזקקין דאמר רבא הלכתא אין נזקקין ואי מחזיקינן מוקמינן אפטרופס [לבר] מנמצאות שדה שאינה שלו דאחזיקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן. הרב ראב"ד ז"ל פרשה בזה הלשון. אמרינן במסקנא אין נזקקין כרבא היכי דמזדקקין כגון דאמר שדה זו ומנה זו ושדה ומנה סתם מעמידין אפטרופס כדי לטעון בשביל היתומים בר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן ואין מעמידים אפטרופס לטעון עליהם דאלו שדה זו ומנה זו וכל שכן שדה סתם ומנה סתם יש לטעון עליהם אע"פ דשדה פלוני ומנה שיש לי אצל פלוני שהם כשדה זו ומנה זו יכול האפטרופס לטעון עד כאן הוא השדה ומכאן ואילך שדה אחרת וכן מנה שיש לי אצל פלוני לא ידעינן אם על מנה מדינה אמר לו או על מנה צורי שהרי לא אמר לו כל מה שיש לי אצל פלוני וכן אם היה חייב למקבל מתנה וכן כיוצא בזה בין שיש ממש בטעניתו ובין שאין בהם ממש [בטעניתו], לעולם מעמידין אפטרופס לטעון כנגדו ואולי יתפשר עמו להנאת היתומים בר מנמצאת שאינה שלו שאין טענה אלא להכחשת העדים ואחזוקי סהדי בשקרא לא מחזקינן. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל. וההיא דנמצאת שדה [שאינה] שלו פי' כמו שפירשתי בעדות בשטר אבל בעדות על פה אין מקבלין כסמכוס ובתשובת שאלה כתב הרב ראב"ד ז"ל לענין שכיב מרע שעידי הצואה כותבין המתנה למקבלי המתנות ובתר דכתבי ליה שטרא נפרעין מן היתומים בין מיתומים גדולים בין מיתומים קטנים דקיימא לן (מקבלים) [מקיימין] את השטר שלא בפני בעל (בית) דין. ואי לאו כתבינן ליה שטרא והדר מעידים אמרינן אם אמתינו נזקקין בין בשטר בין שלא בשטר ובצוואת שכיב מרע (מקיימין) [מקבלים] עדים שלא בפני בעל (בית) דין משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. ואנן לא ברירא לן הא מילתא אלא יכתבו עדותם בשטר ובית דין מקיימין את השטר אפי' מיתומים קטנים ויגבה בה מבני חרי כל זה כתב הרב ראב"ד ז"ל בתשובת שאלה.
